שרית פלד

לפני שנה וחצי במהלך אישפוז בבית החולים, הרופאים הגיעו אליי לחדר לשיחה רצינית על ניתוח דחוף שצריך להתבצע כבר אתמול, ועל כך שאני בסכנת חיים. 

בתקופה זו עברתי כבר הרבה קורסים וסדנאות של התפתחות אישית, של ריפויים אנרגטיים ורגשיים, וכבר למדתי להקשיב למה שהגוף אומר לי. הגוף צעק לי לא לעשות ניתוח, ובחרתי לקחת סיכון גדול ומפחיד, והלכתי נגד הזרם של כמעט כולם – הרופאים, בני המשפחה, החברים. למזלי בני המשפחה הקרובים ממש תמכו בהחלטה שלי לא לעשות את הניתוח, אך עשו זאת בחשש מאד גדול. 

מבית החולים יצאתי למסע ריפוי עמוק מאד, שכלל  ה מ ו ן  טיפולים עוצמתיים ומגוונים.

אחד המטפלים הכי עוצמתיים שלי היה (ועדיין): חוף הים. בשהייה שלי בחוף הים, אני נכנסת לתוך המים, וכותבת במחברת כל מה שעולה לי (רגשות, תחושות, תקוות, משאלות ומה לא... הרי הנייר סופג הכל), אני בוכה, צוחקת, מתפעלת מדברים שאני רואה – ממש כמו ילדה קטנה.

יום אחד הייתה בי קריאה לאסוף פסולת מהחוף, וכשהרמתי שקית ניילון, מתחת לשקית הייתה אבן מקסימה בצורת לב. 

מאד התפעלתי מכך, והתחלתי בכל פעם שאני בים, גם לאסוף פסולת, ובכל פעם הים שלח לי עוד ועוד מתנות מקסימות בצורת אבנים בצורות ובצבעים מרהיבים. 

הייתי אוספת חלק מהם בלי ממש לדעת שמסתתרות להן בעצם יצירות שעומדות להיוולד. 

בבית, כששטפתי את האבנים וייבשתי אותן, הרגשתי חיבור מאד חזק לטבע, לים, והרגשתי את הרוגע שתמיד אני מרגישה בים, גם כשלא הייתי פיזית שם, ותוך כדי סידור האבנים לייבוש, סידרתי אותן בצורת ספירלה קטנה, סתם לשם השעשוע... ואז ברגע הזה עלה לי הרעיון – לחבר אנשים לרוגע ולטבע דרך יצירות שיהיו להם בבית – שגם הם יוכלו לגעת באבנים עם אנרגיה של הטבע, של הים, ולאפשר לאנרגיה הזו להגיע אליהם גם אם הם לא ממש שם.